בכוונתי בשורות אלה להאיר כמה נקודות כפי שבוטאו ברובם ע"י אנשים אוהבי ותומכי השינוי ולהעלותן לחשיבה בטרם אנו מחליטים על המשך דרכנו.
אחת הטענות הנשמעות בתדירות הגבוהה ביותר נגד הקיבוץ השיתופי היא שאי הסדר הגיע לרמות כאלה שאין ברירה אלא לעשות את השינוי.
עו"ד עומר כהן שהוא אחד מהמייצגים הבולטים של הקיבוץ הדיפ. בבתי המשפט ומכיר את המצב בהרבה מאוד קיבוצים טוב מכל אחד מאיתנו, כותב:
" החופש האישי שמציע הקיבוץ המתחדש הפך את החבר הממוצע לאחד שלא מקשיב למה שהמוסדות
אומרים לו. זה מביא ליותר ויותר סכסוכים המגיעים דרך עורכי דין לבתי המשפט ... אחרי הגל הראשון של העסקת בתי המשפט בענייני הקיבוץ, נראה שעומד להגיע גל שני, גדול ממנו שיציף את בתי המשפט בבעיות ירושה ". האם יחסית לאלטרנטיבה טענת אי הסדר תקפה עדיין?
תשלום המיסים הפרוגרסביים עליהם נשענת רשת הביטחון, הולך וקטן. מעידים על כך הרכזים החברתיים שרובם או כולם אוהדי השינוי הדיפ. ופזורים על פני כל (או כמעט כל) הקיבוצים הדיפ. ועדותם של חגי ב.ג. מבית השיטה ויהודה גלר מג"ח איחוד, הם אומרים: " בכל הקיבוצים יש נסיגה
גורפת ממסוי פרוגרסיבי, ככל שהיה בכלל קיים, למס גולגולת ".
אם אני מבין טוב את העברית שלהם , הם לא טוענים שהמיסים קטנים כי אין בהם צורך יותר (כפי שיש הטוענים) אלא, שהחברים העשירים מוכנים פחות ופחות לשלם את המיסים האלה. אז מה יהיה עם רשת הביטחון ?
בדף שחילק עודי לחברים לפני שבוע כתוב: " ... עם זאת, ההתחייבויות הגלומות בה (במודל הכלכלי), יקטינו את הגמישות וחופש הפעולה של המגזר העסקי בניהול ויצירת עסקים חדשים."
באירוע המרכזי בדגניה הוקרנו על הסילו נתונים על התנועה הקיבוצית, בין היתר הוקרן הנתון ש – 70% מהכנסות הקיבוצים בא מהתעשייה. חשבתי לעצמי שאם האירוע הזה היה של תנועת המושבים המספר היה 3% ואולי פחות וזה במצב ששתי האוכלוסיות התחילו באותה נקודת התחלה למעט השיטה החברתית שעמדה בבסיסן. כל הקיבוצים המצליחים נשענים על תעשיה מוצלחת שנוצרה בזמן היותם שיתופיים, שם מקור הכסף הגדול ולא אם מישהו יעשה עוד תורנות או ינקה דירה של חבר מוגבל.
ככל הידוע לי (ויתכן שאני טועה במעט) בקיבוצים שעברו להתנהלות דיפ. אין יזמויות כלכליות מרכזיות או שהמוטיבציה ליזמויות כאלה קטנה באופן משמעותי. העברת כספים מהעסקי לקהילה למטרות שימון המעבר לדיפ. היא צעד בכיוון הלא נכון ושפוגע באיתנות הכלכלית העתידית.
בדפים שחילקו מובילי השינוי שתיארו את מצב הפנסיונרים לאחר השינוי כתוב בין היתר שחדר האוכל, הרכב והמכבסה ימשיכו להתקיים. כיוון שאני לא מניח שאנחנו קיבוץ כל כך ממושמע ומסודר (ראה הערת עומר כהן למעלה) וכיוון שבכל (או כמעט בכל) הקיבוצים שעברו להתנהלות דיפ. שירותים אלה נסגרו לאחר מספר מועט של שנים (בנחשולים ח"א נסגר לאחר כמה חודשים) מן ההגינות היה להביא עובדות אלה לידיעת החברים בהקשר זה כיוון שזוהי התמונה המלאה שזכותם של החברים להכירה.
על פי עדותם של החברים שהבאנו ושהם ממובילי השינוי בקיבוצם ועדותו של עדי מנחשולים, שיחות הקיבוץ כמעט נעלמות מהנוף (נחשולים, פעמים בשנה) וכך נוצר מצב שכל אותם נושאים שמגיעים לשיחה ולחברים יש השפעה על עיצובם, עוברים להחלטת בעלי התפקידים המרכזיים והשפעת החברים על אורחות חייהם מופקעת מידיהם.
יש הטוענים נגדנו, שאנחנו עוסקים בהפחדות. יכול להיות שהמציאות שאנו מציגים היא מפחידה, אם כך לא חייבים לאמץ אותה. במקום לטעון שאנחנו מפחידים, רצוי לבדוק אם התופעות שאנו מצביעים עליהן אם הן נכונות או הזויות. הדבר שלא נכון לעשותו הוא לפתור את עצמנו בטענת הפחדות וע"י כך לשחרר את עצמנו מהצורך לבדוק את אמיתות הטעונים. לגיטימי לטעון, לאחר בדיקה, שלמרות שהטעונים נכונים זו המציאות אותה אנו רוצים לאמץ. חשוב לזכור שכל הטעונים שאנו מעלים הן של תופעות גורפות ולא שוליות ומתבססים על עדותם וניסיונם אוהבי השינוי ולא של "אנשים מטעם".
שני סיפורים קצרים:
אחת מחברות הקיבוץ ישבה בקופ"ח בתור לרופא, לידה ישב גבר שקשר איתה שיחה. לאחר שהוא שאל אותה מאיפה היא ובהמשך איפה אתם עומדים בנושא השינויים, הוא סיפר לה שהוא עו"ד העובד עם כמה קיבוצים דיפ. בצפון והוסיף ואמר לה – תעשו הכל כדי לא להגיע למקום הזה, את לא מתארת לעצמך בכמה כיעור אני פוגש בעבודתי עם הקיבוצים הנ"ל.
במסגרת הארוע בדגניה שוחחתי על ענייני מוזיקה עם בחור מבית השיטה ששר בגבעטרון, בסיום שיחתנו בקשתי אותו שימסור ד"ש לאחי עמיר, הוא ענה לי איפה בכלל אני רואה או
פוגש אותו. סתם סיפור קטן ולא חשוב. אילן לוטן
