סיכום פגישה עם עו"ד צפריר בן אור בנושא קליטה ושיוך דירות
שוב ושוב חזר צפריר בן אור על המשפט: "אני לא מבין למה אתם מסבכים את החיים? רק תחליטו מה אתם רוצים והשאר זה פרטים. האלטרנטיבות ידועות ומוכרות. למה להמציא את הגלגל מחדש?".
ועוד אמר: "להתקדם זה עניין של תודעה. צריך להיפטר מהיומרה, שארגון יכול לנהל בני אדם. הוכח שהקיבוץ כארגון כבר לא יכול יותר לנהל את חבריו. במאה ה- 21 יש כמיהה לחופש בחירה, שלא ניתן למנוע או להצר את צעדיה".
כן - היו גם רגעים, שנדמה היה כאילו הוא מגיע אלינו מפלנטה אחרת ומעולם מושגים אחר – למרות שצפריר הגיע אלינו מגבעת חיים אחוד.
המפגש נפתח בסרט מרגש (ועשוי היטב!) על התהליך שעבר קיבוצו בדרך לצמיחה דמוגרפית והתחדשות. בדברי הפתיחה נאמרו דברים מאירי עיניים בנושא קליטה ושיוך דירות בקיבוצים מתחדשים.
"כדי להגיע לקליטת בנים בגבעת חיים היינו צריכים להבהיר לעצמנו – מי ומה אנחנו.
חזרת הבנים הייתה שיאו של התהליך, שבו החלטנו שמצד אחד אנו רוצים להתאים את חיינו בקיבוץ לשנות האלפיים ולמאה ה- 21, ומאידך – לספק לחברים הוותיקים בטחון סוציאלי כפי שמגיע להם.
מהלך של שינוי מבני אמיתי ניצב על 4 רגליים:
1. שינוי אורחות חיים (מודל התפרנסות)
2. שיוך דירות
3. שיוך נכסים יצרניים ואחרים
4. קליטה וצמיחה חברתית דמוגראפית
חשוב להדגיש:
לשאלה האם הקיבוץ עני או עשיר - אין כל קשר כל לתהליך.
רק צריך לקבל החלטות אמיצות. אצלנו המהלך לא מונף או קודם בגלל כסף – אלא רק בזכות ההכרה והתודעה שצריך ליצור סדר חדש".
ש: מה משמעות שיוך דירות?
צפריר: הלקח המרכזי שלמדנו בין המאה ה- 20 למאה ה-21: אפשר וצריך לתת לחבר בטחון בשיוך הדירה והשטח סביבה. זהו מהלך פשוט, שאנחנו הקיבוצניקים הצלחנו לסבך אותו, וכתוצאה מכך יצרנו מאבק בין דורי מיותר שלא בצדק.
עייפנו מלהיות בני ערובה לביצועים כושלים של רכזי משק לאורך הדורות או מנהל כזה או אחר. שיוך הדירות הוא עוגן של בטחון לוותיקים, כביטוי להשקעה שלהם לאורך שנותיהם בקיבוץ, ובמקביל יוצר התחייבות לבנים החוזרים – שההשקעה שהם עושים בבניית ביתם בשכונה החדשה היא על נכס שרשום על שמם והוא שלהם.
ש: איך התגברתם על בעיית הסטאטוסים השונים (חברים, תושבים, עצמאות כלכלית, בנים נקלטים, פערי רמות בדיור וכד')?
צפריר: באופן כללי לגבי הצגת נושאים כ"בעיה" – לא כל דבר הוא בעיה. שינוי יכול לגרום לאושר או לסבל – הכול תלוי בנקודת המבט ובגישה. בגבעת חיים בחרנו לגשת לזה מנקודת מבט חיובית וראיה של ה"שפע" שזה יביא: חברתי, דמוגראפי ובסוף – הכלכלי.
מניסיוני כעו"ד שמלווה כמה קיבוצים מתחדשים – אין בעיה אמיתית מול המנהל ורשם העמותות. הכול ניתן להסדרה. נצבר ניסיון וידע. אנשי מקצוע יבחנו את עין שמר ויספקו לכם את התשובות.
לגבי סטאטוסים - רק קיבוצים בודדים הלכו למודל של שכונת הרחבה. רוב הקיבוצים הולכים על מודל של קליטה לחברות.
ש: איך התבצע אצלכם תהליך קליטת הבנים?
צפריר: קבענו שכל משפחה זכאית שהקיבוץ יקלוט בן, נכד או נין שלה, ויצרנו רשימת זכאויות.
הבנים נקלטו כחברים במסלול של עצמאות כלכלית. הם אינם חייבים במס איזון כדי לאפשר להם לעמוד בתשלומי המשכנתא. כמו כן, הייתה הבנה שכחברים חדשים הם צריכים להיות שותפים בנכסים יצרניים, לכן יצרנו נוסחה לפיה מצד אחד שומרים לוותיקים על זכויותיהם ובמקביל גם הבנים מתחילים לצבור "נקודות ותק" משלהם.
ש: איך מייצרים אחדות אינטרסים בין החברים לבין המצטרפים?
צפריר: על פי כל ההערכות העתידיות, ישוב שלא יגיע למסה קריטית של 400 משפחות לפחות – לא יוכל לשרוד. זו שאלה קיומית – והיא אינטרס משותף.
באיחור של 10 שנים, בעין שמר צריכים להבין: אם לא תכפילו בהקדם את מספר המשפחות – אין לכם תוחלת חיים. במוקדם או במאוחר תהפכו לשכונה של אחד הקיבוצים או הישובים בסביבה.
ש: קלטתם רק בני קיבוץ או אפשרתם גם לכאלה שאינם בנים שלכם?
צפריר: אני מתרשם שיש כמיהה בשכבות אוכלוסיה צעירות לאורח חיים קהילתי (להבדיל מקיבוצי-שיתופי). הביקוש לקליטה בקיבוץ הוא עצום, בסדרי גודל של אחד למאה. אבל אסור להתעלם שגם אם איננו נותנים להם כסף, אנו נותנים הטבה בסדרי גודל אדירים ע"י העמדת הקרקע. לכן, צריך לנהוג בחוכמה ולמצות קודם את זכות ההורים והסבים לתת לבנים ולנכדים את הדבר היחיד שאנו יכולים לתת: שטח לבנות עליו.
לכן בחרנו לפנות לבנים. ולא חסרים לנו מועמדים.
ש: מה הקשר בין צמיחה דמוגראפית לשינוי?
צפריר: אי אפשר לייצר צמיחה דמוגראפית והחזרת הבנים הביתה – בלי שנותנים חירויות אישיות וזכויות בדירה. השינוי מאפשר את שני הדברים האלה – שחרור מסידור עבודה, ובעלות אישית על דירה . חשוב שוב לומר, שלפני הכול צריך להסדיר את זכויות חברי הקיבוץ ואז לבנות את סדר הזכויות של המצטרפים.
ש: איך כל זה מתקשר ליום הקובע?
צפריר: בלתי נתפס בעיני שעדיין לא קבעתם את "היום הקובע", בעיקר מתוך דאגה לוותיקים.
זה דבר שחייבים לקדם אותו, שלא יאמר חס וחלילה שמישהו מושך זמן – עד שימותו...
הרבה חומר למחשבה. או במילים אחרות:
