אורי שפירא

הגיגים על הוקרה בקיבוצנו ‏

פרולוג: בנעורי הרביתי לקרוא ספרים. במרחק של אלפי קילומטרים קראה רותי בן מיור אותם ספרים. הושפעתי במיוחד מספרים שתיארו את העושק של פשוטי העם ע"י בעלי ההון. רותי קראה חלק מהספרים בשפת המקור ואנו הסתפקנו בתרגומים.המצוינים לעברית. גם אנו קראנו את ספרי צ'רלס דיקנס, את וויקטור הוגו, את ג'ון סטיינבק ("ענבי זעם", "קדמת עדן"). קראנו את הספרים של חתן פרס נובל ז'ורז'ה אמדו ("ארץ החמס"). קראנו את הספר וראינו את המחזה "זעקי ארץ אהובה" שסיפר על האפרטהייד בדרום אפריקה. ואפילו העלינו על הבמה במוסד את הפואמה "עורה נא חוטב עצים" של פבלו נרודה, אף הוא חתן פרס נובל, הפואמה סיפרה על העושק והעוול בכל רחבי העולם הקפיטליסטי.

דודי ויצק היה בורגני בדעותיו ובאורח חייו והיו לו אמרות כנף. זכורה לי היטב: "אם לא היית סוציאליסט בצעירותך סימן שאין לך לב. כשהתבגרת, אם לא הפכת לקפיטליסט הרי שאין לך שכל".

גדלתי, כמו כולנו בקיבוץ, על ברכי התורה הסוציאליסטית. לקח לי עשרות שנים כדי להתפכח מהאשליה שהסוציאליזם והשוויון הנם תרופה לעושק. התחילו להסתנן הידיעות מארצות הגוש הקומוניסטי על הזוועות והדיכוי, עד להתמוטטות ברית המועצות. ואז הגיע משבר הקיבוצים. בלי להיכנס לניתוח התהליך הרי לא הוגן להגיד שהכל קרה בגלל שמישהו התנכל לנו. השינויים וההתחדשות בקיבוצים התחילו מחוסר ברירה, כשקיבוצים הגיעו למצב של להיות או לחדול. יש אומרים שהשיטה הקיבוצית, שקסמה לרבים, לא הצדיקה את עצמה ברגעי משבר. כיום מרבית הקיבוצים שינו את אורחות חייהם. ברור שלא כל החברים מאושרים אך מפגישות עם חברים שעברו שינוי אנו למדים, שרבים מאד מרוצים הן במישור האישי ואפילו במישור הקהילתי והתרבותי.

אין זה אומר שאני מקבל את אמרתו של דודי ויצק כלשונה. אך למדתי מהחיים שהגרוע מכל הוא קיצוניות, חוסר הקשבה ואי מוכנות לקבל את דעות הזולת. הקפיטליזם אינו רק "חזירי" והסוציאליזם אינו רק "נאור". האמת והצדק אינם שמורים לאיש.

הפערים: לא צריך להרחיק עד קיבוץ נירים. מספיק להתבונן מה קורה ומה נעשה אצלנו. אנו חוששים מאד מהפערים הגדולים שיווצרו בין "עשירים" ל"עניים". היום, לפני החלטות על התחדשות, קיימים פערים גדולים בתוך הקיבוץ (ראה הערותיו של עמי גלעד בעלון הקודם). פערים גדולים יותר נפערים בין חברי הקיבוץ מהשורה לבין המנהלים החיצוניים שתופסים כבר היום את מרבית המשרות הניהוליות בקהילה ובתאגידים הכלכליים. וזה אומר שככל שנמשיך להתעלם מהמציאות נגיע, אולי, לשוויון יחסי בין חברי הקיבוץ. אך יהיה זה שוויון במישור הנמוך של רמת החיים ואת השמנת ילקקו המנהלים החיצוניים שגם יגרפו את הבונוסים. כבר נאמר הרבה פעמים שלא חייבים להגיע לגלידה עם פירורי זהב אך פערים מהווים תמריץ ללקיחת האחריות לקיומנו ולעתידנו. יש למצוא דרך להגביל את הפערים ולקבוע להם גבולות.

הקשבה ומיסיונריות: קראתי גם את דבריו של אורן תירוש ומצאתי עצמי מוגדר כמיסיונר. הבנתי שאורן לא קורא ולא מקשיב למה שקורה סביבו. ה"מיסיונרים" הנם חבורה של חברים, התומכים בהתחדשות (שמי שנוח לו יקרא לה דיפרנציאליות...). החבורה נפגשה וקבעה לעצמה מטרה עיקרית: להיפגש עם כמה שיותר חברים פנים אל פנים, מתנגדים ותומכים, ולהגיע לדו שיח ולהבהרת עמדות. חשוב לנו להגיע להתחדשות אך לפני הכל חשוב לנו להפשיר את המתח הבלתי נסבל בין תומכים למתנגדים בקיבוצנו. אין אנו באים עם מסר מיסיונרי אלא עם רצון להיפגש, לשמוע ולהשמיע. ומה קורה? המתנגדים לשינוי (לכל שינוי – ושלא יעבדו עלינו) לא מוכנים אפילו להיפגש. מה יש. האם אין סיכוי שבפגישה כזאת אורן ישכנע את השגריר שבא לפגוש אותו שהשינוי יביא כליה עלינו ועל כל הטוב שיצרנו (ראה מאמרו של אורן)? הבה נבין שהדרך הטובה ביותר לפתור בעיות היא להקשיב לזולת ולא להיתקע. אני אישית מקפיד להגיע לכל פגישה יזומה ע"י חברים ש"אוהבים קיבוץ". אני רואה מעטים מהם הבאים לפגישות יזומות ע"י הצוות שנבחר באורח דמוקרטי בקיבוץ.

דמוקרטיה

אני שומע וקורא עוד פעם ועוד פעם את אילן לוטן המתלונן על פגמים בדמוקרטיה שלנו.נדמה לי שהפגיעה הגדולה בדמוקרטיה לא באה מההנהלה (שאחד מחכמי המוזמנים אלינו מטעם אנשי צל"ש קרא להם "הפקידים"). ואני מתכוון להתעקשות על רוב של 75% מבעלי זכות ההצבעה כדי להעביר החלטה משמעותית לשינוי.

שימו לב: החלטה כה חשובה תתקבל בקולות של אלו שלא הצביעו. נדמה לי שאין לכך אח ורע בכל הליך דמוקרטי בעולם.

מה שאילן קורא לו הליך לא דמוקרטי הוא תוצאה של התנהלות שגויה במשך שנים, שבמקרים מסוימים אילן היה שותף לה. התנהגות זו היא קבלת החלטות מקומיות הנוגדות להחלטות הבסיסיות והתקנונים שקבענו. לא פחות גרועות הן התנהגויות של בעלי תפקידים (בקיבוץ של היום...) שלוקחים לעצמם את הזכות לפעול בניגוד להחלטות, בטענה שהחלטות לחוד וביצוע לחוד. טענות כאלו שמעתי לא פעם מהמצדדים בקיבוץ של פעם (מה זה?)

ומה פגם מוצא אילן בהצעה שבאה לתת לחברים את האפשרות לבחור ולהחליט בעצמם על התנהלותם (למשל – מסלול שיתופי לותיקים). האם העובדה שהצעה דומה בעבר לא הגיעה לדיון פוסלת את הרעיון עצמו? האם לא כולנו מבינים שגם כשעשית טעות וביכולתך לתקנה, קום ועשה זאת? מה הקשר לדמוקרטיה?

ולסיום

יש עוד הרבה על מה לדבר, אך נשאיר זאת להזדמנויות נוספות. אבהיר את דעתי: באווירה המתוחה שאנו שרויים בה יתכן שהצעת ההתחדשות תעבור בקרוב ויתכן שהיא תעבור בעתיד רחוק יותר.

כשתעבור נצטרך להתמודד עם הקשיים שאין ספק שיהיו. למזלנו (ואולי לא...) יש לנו כבר ממי ללמוד וכיצד להימנע משגיאות שהיו מנת חלקם של אחרים.

אך אם ההצעה לא תעבור ונרצה להמשיך לחיות ללא שינוי באורחות חיינו, חוששני שחיינו יהיו בלתי נסבלים. הקיבוץ הישן היה מושתת (לכאורה) על אימון הדדי ועל רצון לחיות "יחדנס". איני רואה כיצד נוכל להמשיך לחיות בקהילה מלוכדת כשאנו שומעים השכם והערב את הביטוים –"אל תאמינו להם", "מבלפים אתכם" ועוד.

אני מציע, לפני שיהיה מאוחר, לכולנו, מצדדים ומתנגדים, להיות פתוחים לדעות הזולת וללמוד להקשיב ולא לפסול דבר מראש.