איתי משיח

"חברה שמאבדת את רוחה וייחודה תמורת מצג שווא"

עלי אלון משוחח עם איתי משיח

בבית של איתי וקרן פורטרט גדול של... סוס, שעושה פרצוף לועג לנו, בני האדם. אולי הוא צודק. גם כלב חדש מלקק את רגליו של איתי. אומרים שגם "מותר הכלב מן האדם". זה רקע לא רע לשיחה על המתרחש היום בעין-שמר.

איך אתה רואה את האווירה שנוצרה בעין-שמר עם "השינוי"?

התהליך היה – בלשון המעטה – מאוד לא הוגן. התוכנית הייתה קיצונית ומופרכת ומישהו היה צריך לקום ולצעוק. בקיבוצים כמו עין חרוד או ניר עוז היה שיווין הזדמנויות לצדדים להוכיח את צידקתם. ההתייחסות לצוות השיתופי אצלנו הייתה מגוחכת, לא מכובדת ולא הגונה ולא הוסיפה כבוד לחברה שלנו. בקיבוצים אחרים ישבו בצוות השינוי גם שיתופיים. היה חשוב לצרף אותם, אפילו למראית-עין.

היום נפתחה כבר "מלחמת אינטרסים". זה הרי בבסיס השינוי. זה לא ספקולציה – זה מה שקורה בשוק הפתוח. אני נדהם מכך שקבוצה של 20-30 שירוויחו מהשינוי בגדול מצליחה לשכנע קיבוץ שלם, כשרבים יורע מצבם. "איזהו חכם – הרואה את הנולד". אנחנו לא רואים את מה שייוולד? איך אפשר לסחוב לכיוון כל כך מופרך?

אני לא בטוח שהחברים כבר הפנימו שאנו כבר שם. המהלך הזה מרגע שהוא הופך למעשי – כדאי לכל קבוצה להבין שמה שלא תשיג ביום הקובע לא תשיג יותר אחר-כך. עכשיו עוד רוצים לקנות את הקולות שלנו. אחר-כך כוח המיקוח אובד, קבוצת מקבלי ההחלטות שולטת – מרגע שהוחלט על קיבוץ מעמדי הם ירגישו שהם המפרנסים את בעלי המשכורות הנמוכות.

מה דעתך על הפנסיה שהוצעה לוותיקים?

אין שום הצדקה שהפנסיונרים – כולל אלה שהיום בני 50 - צריכים להסכים לפנסיה המינימלית הזאת – וזה בלשון עדינה. כל הסכמה לכך תאפשר לבעלי התפקידים המרכזיים משכורות עתק.

אין שום הצדקה לפנסיה כזאת לא הוגנת. הם זכאים לפנסיה החציונית, פחות 80% שזה 4400. זה מהווה תמונת מצב למה שהקיבוץ מרוויח. אם מחלקים את העוגה כדאי שנשמור על חלקנו שהרווחנו בזכות ומגיעה לנו בצדק. אם נפחית – מישהו אחר ירוויח. את הפנסיה שלנו בחרנו להשקיע באמצעי היצור שלנו. שם היא נמצאת ולא בקופות הגמל. אני בתור פנסיונר לעתיד נאלץ לוותר על הרבה אידיאולוגיות ולדרוש את חלקי בעוגה. הביטוח הלאומי לא שייך לפנסיה הוא מילא שלנו – אף אחד לא נותן לנו אותו.

מה דעתך על ה"שפן החדש" שנשלף מהכובע של צוות השינוי: "מסלול שיתופי לפנסיונרים"?

אחרי שקראתי את הדפים שפורסמו "שהושקעה בהם הרבה מחשבה ואחריות עליונה" אני מתקשה להבין את ההיגיון של הרעיון החדש: איך יישמר אי "של המצב הקיים היום" בתוך קיבוץ שבו כל המערכות ישתנו לחלוטין? פה נעשה – בשפה עדינה – ניסיון להשיג קולות לא ממש ביושר, תוך מצג שווא. זה ערבוב מין בשאינו מינו. הלחץ הכלכלי והחברתי לא יאפשרו להישאר בשיטה הקודמת – ומי שכתב את המסמך יודע את זה.

האם האנשים לא רואים מה שלפניהם?

יש רבים שבטוחים שעם השינוי הכל יהיה טוב. אבל הבעיות לא יקטנו אלא יגדלו. הדגש עובר לפרט. נכון שאיפה שחיים בני אדם יש בעיות וזה בסדר – השאלה היא איך מתמודדים איתן, כמה חמלה, כמה מוטיבציה לתמוך בחלש, בנזקק... כמה מוטיבציה כזאת השיטה המעמדית מאפשרת? במקום לעשות ביחד היא מגביהה חומות, יוצרת מעמדות, מפרקת את המכנה המשותף של היחד. "כולם ירוויחו" – טוענים. איפה שמישהו מרוויח מישהו מפסיד.

לאחר ההצבעה החוקים ישתנו. כדאי שנבין ונפנים, שביום שלמחרת הכללים משתנים להרבה מאוד שנים. יכולת ההשפעה של החבר על התהליכים מצטמצמת למינימום – וזאת על סמך ניסיון של עשרות קיבוצים. הניהול וההשפעה נמצאים בידיים של 20-30 איש שלא מתחלפים, שאין להם שום אינטרס לזוז מהכיסא. כדאי שאנשים יבינו – כי נצטרך לחיות עם זה.

להחלטה על השינוי יש משמעות גדולה. גם מי שמרגיש כרגע מסודר – זה לא אומר שמחר לא ימצא את עצמו זרוק בשולי הדרך. הנושא הזה הוא רציני מדי מכדי לנפנף בסיסמאות חסרות תוכן. חלק מהפנסיונרים עלולים למצוא את עצמם ללא תעסוקה כי לא "כלכלי" להחזיק פנסיונר במשכורת – עדיף במקומו בחור צעיר. הוא יוכל לצעוק שזה לא צודק, יענו לו ש"אלה כוחות השוק" ותגיד תודה על מה שאתה מקבל.

מה דעתך על התמחור?

התפרקנו מכל תמחור ערכי. "ערך" הפך למילה גסה. הכנסנו את ה"שוּק" לתוך חיינו בפערים שלא ייאמנו. אם לא ייעשה תמחור מחודש לפני היום הקובע כל חבר ייאבד את כושר המיקוח שלו. היום רוצים את הקול שלו כדי להעביר את השינוי – ביום שאחרי שום דבר לא יעזור לו. חייבים לפרסם את משכורות הבכירים – לפי חוק.

מה לדעתך יקרה לאחר שהשינוי הדיפרנציאלי יפול? האם תומכי השינוי יקבלו את ההכרעה הדמוקרטית?

זה יהיה מבחן אמת כמה הם דמוקרטים. עד כמה הם מכבדים החלטות. אנשים, בסופו של דבר, הסיכוי שלהם להשיג אושר ומשמעות בחייהם גדול לאין ערוך בקיבוץ השיתופי מאשר בקיבוץ המעמדי, שבו – באופן מוּבנה כל אחד נלחם בשני ומשווה עצמו לשני והתיסכול הרבה יותר גדול.

במחקר בארה"ב הציעו לאדם משכורת של 50 אלף ד' ולחברו 40, או לחליפין: אחד יקבל 100 אלף וחברו 110. מעל ל60% בחרו באפשרות הראשונה – למרות שיכלו לקבל כפליים. למה? נקודה למחשבה.

שוב ושוב מדהים אותי מחדש איך חברה זורקת מבעד לחלון את האוצר שיש לה תמורת מצג שווא של "להיות כמו כולם", ומאבדת את רוחה וייחודה.

רשם: עלי א.