עוד על השינוי
אני נמנית על המעטים שטרם החליטו אם להצביע בעד השינוי.
אני חושבת שאנחנו נשרוד גם בשיטה הנוכחית וגם את השינוי על מעלותיו ומגרעותיו, כי האדם ניחן בתכונה המופלאה להסתגל לסביבתו ולשרוד בתנאים משתנים.
מכיוון שברור, שאף אחת מהשיטות אינה חפה ממגרעות, עדיין אינני יודעת איזה מגרעות להעדיף.
כיום, מרבית המצטרפים לקיבוץ לא באו מסיבות אידיאולוגיות. המשפט המפורסם "כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו" איבד את האיזון בכך שהשיטה המבוססת על הכרה ועל לחץ דעת קהל כבר לא עובדת ולכן החלק הראשון של המשפט לא עובד. הייתי שמחה אם מישהו מהאידיאולוגים של הקיבוץ השיתופי (בעין שמר ומחוצה לה) היה מוצא את הדרך לייצב ולהפעיל אותו מחדש, ואז בלב קל אוכל להצביע נגד השינוי. ברור שאם נערוך את השינוי המוצע, זאת דרך חד סיטרית שאין ממנה חזרה.
"חברה ציבורית" – חברת מניות. ב"חוץ" אנו רואים את התופעה של חברת מניות, שמניותיה כל כך מפוזרות בציבור, עד שבעצם לבעלי המניות אין שום השפעה על התנהלות החברה. זה מאפשר להנהלה ביחד עם הדירקטוריון, להקצות לעצמם משכורות עתק ובונוסים שמנים ולרוקן כך חלק מרווחי החברה (אז הדיבידנד של בעלי המניות קטן).
גם אצלנו, ראינו בקטן איך תחת השם המכובס "מכשיר ניהולי" חולקו בונוסים דיפרנציאליים למנהלים, למרות שזה נוגד את הכללים של בעלי המניות (אנחנו, חברי הקיבוץ). לפני שנתיים אף אחד לא ידע והשנה הנושא יצא לאור ונעצר לאחר שכבר מומשו חלק מהבונוסים. אז, יש דרך להתגבר גם על מכשלה זו. "מרעננים" החוצה מהדירקטוריון את בעלי הדעות האחרות, ששואלים שאלות מטרידות.
אני לא יודעת איך נקבעות המשכורות. מה שברור הוא שעד כה זו לא היתה בעיה, כי הן הועברו כולן לטובת הקהילה. אבל עכשיו, מהו המנגנון שיבטיח שלא יהיה ניצול לרעה?
אני כותבת כי מפריע לי שתולים בקיבוץ השיתופי את רעות כל העולם ואילו הקיבוץ המשתנה יביא אותנו לפיתחו של גן העדן. (ראה טבלאות ההשוואה בעלונים האחרונים). אנסה להביא דוגמאות.
בעלון האחרון מובא סיפורה של עובדת סוציאלית בקיבוץ שעבר שינוי. שתי נקודות תפסו את תשומת ליבי במיוחד:
א) הורים צעירים שזקוקים לעזרה כי לא חוו בילדותם דגם של תא משפחתי עצמאי – שוב אפשר "להאשים" את הלינה המשותפת. לינה משפחתית נהוגה בקיבוצים כבר מראשית או אמצע שנות השמונים. כלומר, כל הצעירים מגיל 35-40 ומטה כבר "הצליחו" לחוות תא משפחתי "נורמלי" לפחות בחלק משנות נעוריהם.
איפה נמצאות כל המשפחות בעולם שעברו תהליך גירושין? משפחות חד הוריות מרצון או מאונס (אלמנות, גירושין וכיוצ"ב)? שם יש דגם של מערכת יחסים במשפחה? האם לא נכון יותר שכל אדם יקח אחריות על קשייו ולא "יזרוק" אותם על ההורים, על הקיבוץ ועל כל מה שזז?
ב) תהליך של סדנה עם 9 חברות מבוגרות. – אני בטוחה שבכל סיטואציה שבה תינתן לנשים האפשרות לעבור סדנה כזו, יצוצו כל הכאבים והפצעים השייכים לחייהן. אבל, רק בקיבוץ שבו הקהילה מוכנה להקצות משאבים לתהליך כזה הוא אכן יתקיים.
בסרט שהופץ באינטרנט המקומי, אומרת החברה מהמעפיל (סליחה, שכחתי את שמה) שבפעם הראשונה למדה מה זה צ'ק ומה זה ללכת לבנק. אני לא רואה את הרבותא הגדולה בכך. כי יחד עם זה היא בודאי למדה גם ששירותי הבנק עולים לא מעט בעמלות. השירותים הניתנים כאן בניהול התקציב ע"י הנהלת חשבונות מרכזית ויעילה שמשרתת את כל הקיבוץ, הם לא פחות חסכוניים ויעילים, ויחד עם זה משאירים לכל אחד את האחריות לניהול תקציבו.
הסדרים שונים שנתנו לנו אפשרות לקבל תנאים טובים יותר (למשל מישראכרט או מסלקום) אפשריים רק בגלל כמות הלקוחות שהקיבוץ יכול להבטיח. אם יעמוד כל אחד ואחד לבד מול החברות, אני לא בטוחה שאפשר יהיה לקבל את התנאים האלה.
"תסמונת הגננת" – נכון שאנחנו מפונקים ולפעמים מביאים את השיטה לאבסורד. אבל, כדאי לזכור שגם מחוץ לקיבוץ אנשים שנתקלים במצבים שהם לא מכירים הולכים להתייעץ עם מומחים (מבחינתי האישית אלו נושאים של ביטוח לאומי או של ביטוח).
"מתפרנסים בכבוד" – אני מאד מסכימה עם כל מילה של סיגל דקל, במאמרה באחד העלונים האחרונים, ובו ניתוח של העוני והעושר, ה"אחריות האישית" וה"חופש האישי". המעבר לשכר דיפרנציאלי הוא לא מילת קסם להתפרנסות בכבוד ולא להגדלת ההכנסות של הקהילה, אולי ההיפך הוא הנכון. אבל, מכל זה עדיין לא יודעת איך מיישמים את חלק המשפט "כל אחד לפי יכולתו..."? לזה אין לי פיתרון.
ועוד אחרון, שאינו קשור לשינוי.
בשבועות האחרונים התנדבתי לעשות הגהה על העלון בטרם הדפסתו. לתקן שגיאות כתיב, הדפסה, פיסוק וכו'.
בעלון האחרון פרסם עלי אלון "אגדה עתיקה", שהיא כולה השמצה חסרת בסיס ורסן של עורכת העלון. לצערי, לא הצלחתי לשכנע את העורכת באחריותה לא לפרסם את הקטע שמכה מתחת לחגורה. אני מצפה מעלי להתנצלות . יש כאן ירידה למקום שאנחנו ממש לא רוצים להימצא בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה