בעמיר החלו הליכי ההפרטה לפני כ- 10 שנים ולוו במשבר כלכלי קשה. למרות שההחלטות על המהלך התקבלו מוקדם יותר, הרי שהליך ההפרטה בוצע בתנאי רקע קשים ביותר. ככלל, מומלץ אם אכן הכוונה להיכנס למהלכי שינוי, לעשות זאת כשהקיבוץ עדיין חזק ובעל יכולות לפתור בעיות.
כיום, הליך ההפרטה נמצא בשלבי סיום. החברים חיים על משכורתם, משלמים מיסוי משמעותי לקהילה, קיימת רשת ביטחון, ובונים הליך של פנסיה הוגנת.
נמשכת פעילות תרבותית, חינוך, ובמסגרת רשת ביטחון נשמרים צרכי הקשישים והנזקקים.
היתרון העיקרי – חופש כלכלי ואפשרות בחירה. כמובן שהסכנות הן רבות ורק העתיד ייקבע את היכולת לשמור על היתרונות הקיבוציים: חיי קהילה, והבטחת יכולת קיום הוגנת של הנזקקים.
יתרונות נוספים: התייעלות משמעותית בהוצאות בקיבוץ. מסתבר שחלק גדול מ"העוסקים החיוניים" במסגרת הקיבוץ, ייאלצו למצוא עבודה המפרנסת את בעליה. ובדיעבד החיים מלמדים, שכנראה ניתן לשנות.
ההשפעה על המשפחה: דגם השינויים שעברו בעמיר השפיעו לטובה על המשפחה. הן על נילי ועלי והן על שני בניי ומשפחותיהם, שחיים בעמיר. שניהם מצאו את היכולות לשפר את רמת הדירות, הם בעלי מכוניות ושולטים בגורלם. וכמובן - נאלצים לעבוד קשה.
רם ורועי (שני בניי שנשארו לחיות בקיבוץ עם משפחותיהם), ככל שאני יכול לשפוט, שמחים על השינוי ולא רואים כאפשרות, לחזור לקיבוץ הישן.
האם המאפיינים הקיבוציים הבסיסיים כגון פעילות קהילתית ושמירת רשתות בטחון לאוכלוסיות נזקקות – יישמרו? או שמא ההליך מוביל ליישוב קהילתי פתוח?
רק העתיד יוכיח, ובהחלט תלוי כיצד נבנה הליך ההפרטה.
שורה תחתונה: למרות הקשיים המיוחדים, להערכתי 90% ומעלה מחברי עמיר, מברכים על ההפרטה ולא היו רוצים לסובב הגלגל לאחור.
